חברת החשמל לישראל בעמ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1.         התובעת, חברה ציבורית,  הגישה כנגד הנתבעת תביעה כספית על סך של 23,248 ₪. לטענתה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתב התביעה שהוגש על ידה, הרי שהנתבעת ביטחה בביטוח חובה את רכבו של עובד התובעת (להלן "העובד"), אשר נפגע בתאונת דרכים ביום 1.6.2005. לטענתה, כתוצאה מהתאונה לא היה העובד מסוגל לעבודה בתקופות הבאות: החל מיום 17.6.2005 ועד ליום 4.8.2005 (49 ימים), החל מיום 7.9.2005 ועד ליום 11.9.2005 5 ימים) והחל מיום 27.12.2005 ועד ליום 2.1.2005 (7 ימים) ובסה"כ 61 ימים. בהתאם להסכם העבודה הנוהג אצל התובעת, שלמה התובעת לעובד את מלוא שכרו עבור כל תקופת ההיעדרות ועלות שכרו של העובד לתקופות ההיעדרות (כולל רכיבים של משכורת ברוטו בניכוי מס הכנסה, קופ"ג, קרן השתלמות וביטוח לאומי). בחישוביה חלקה התובעת את סך התשלומים ל - 25 ימים והכפילה את התוצאה במספר ימי ההיעדרות בכל חודש.

התובעת עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה את סכום התביעה, בהתאם להוראות חוק לתיקון דיני הנזיקין (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד - 1964 ו/או חוק עשיית עושר ולא במשפט.

2.התביעה הוגשה במקור בסדר דין מקוצר אולם, בהסכמת הצדדים ניתנה לנתבעת רשות להתגונן מפני התביעה והוגש על ידה כתב הגנה.

3.במסגרת כתב ההגנה, כפרה הנתבעת הן בארוע התאונה והן בכיסוי הביטוחי. בנוסף, הכחישה הנתבעת את טענות התובעת באשר לנזקיו של העובד, לרבות הקשר הסיבתי בינם לבין התאונה וכן, הכחישה את הטענות בדבר תשלומים לעובד. עוד טענה הנתבעת כי תביעת התובעת כפופה להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לפיו, זכותה של התובעת לפיצוי מוגבלת עד כדי הסכום לו היו זכאים הנפגעים מהנתבעת, לרבות הוראות החוק לעניין ניכוי מס הכנסה ותקרת שלוש השכר במשק. עוד טענה הנתבעת כי מהשכר יש לנכות תשלומים שאינם שכר עבודה וכי הניכויים משכר הברוטו אינם ברי תביעה כלל שכן, אינם בגדר הטבה.

4. בהתאם להחלטה מיום 12.1.2010, היה על הצדדים להגיש עדויותיהם בתצהירים. התובעת הגישה תצהירו של מר צבי קמיל, ממלא מקום מנהל מחלקת תשלומים אצל התובעת. מעבר לכך לא הוגשו תצהירים נוספים, למרות שהתובעת היתה מודעת היטב לטענות הנתבעת, כפי שבאו לידי ביטוי בכתב ההגנה, ובקשתה להזמנת עדים נוספים נדחתה, לאור נימוקי ההחלטה שניתנה ביום 6.1.2011. הנתבעת מצידה, לא הגישה תצהירי עדות ראשית ולכן, נותר עד אחד במשפט, מר קמיל. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפני היום נחקר העד, ב"כ התובעת הגישה במהלך הדיון סיכומים קצרים בכתב והשלימה טענותיה בעל פה ואילו ב"כ הנתבעת סכם טענותיו בעל פה.

5.נטל הוכחת התביעה, על כל רכיביה, מוטל מראשיתו ועד סופו על התובעת. כך, עליה להוכיח את ארוע התאונה, הכיסוי הביטוחי, הנזק שנגרם לעובד (בפרט, תקופת אי כושר שנקבעה לעובד והקשר הסיבתי בין תקופה זו לפגיעתו בתאונה) ורכיבי ההטבה שניתנה לתובע עקב פגיעתו בתאונה. ייאמר מיד, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את יסודות תביעתה.

6.באשר לדרך חישוב סכומי ההטבה המגיעים למעבידים מסוגה של התובעת ורכיבי הפיצוי להם הם זכאים, הרי שזו פורטה בשני פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט המחוזי בחיפה בע"א (חיפה) 4526/07, בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ וע"א (חיפה) 11201-01-09 הדר חברה לביטוח בע"מ נגד רבוע כחול ישראל בע"מ (אמנם בפסקי הדין הנ"ל נדונו תביעות שיבוב הנוגעות לתאונות עבודה אולם, בסופו של דבר, עקרונות התחלוף, החישוב ורכיבי השכר זהים). העקרונות שנקבעו בפסקי הדין הנ"ל, מנחים את בית המשפט לצורך חישוב הפיצוי המגיע למעביד ורכיבי השכר הרלבנטיים.

            בע"א 4526/07 נקבע כדלקמן:

"...גובה הפיצוי בתביעת תחלוף נגדרת בתביעת הניזוק לפי המגיע לו על פי חוק המוסד לביטוח לאומי, כמו גם המעביד שבא בנעליו, לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. לשון אחרת, מעמדו של המיטיב זהה לזה של הנפגע כלפי הגורם החב בפיצויים. המשמעות היא, שהמיטיב כפוף לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים, לרבות התקרה של שילוש השכר הממוצע במשק וניכוי מס בגבולות של עד 25% (ראו: א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (1999), סעיפים 449, 453; ע"א 5557/95 סהר חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פד"י נ"א(2) 724 בעמ' 752,753 (1997)); י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2005), 397)".

בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי כלדקמן:

"... מקובלת עלינו טענת המשיבה שהחישוב צריך להיות מבוסס על רבעון ממנו יגזר הפיצוי עבור ימי ההעדרות שווי שכר העבודה יקבע בהתאם לכללים המחייבים בתביעת ניזוק את המזיק לגבי 25 ימי עבודה בחודש, הפרשות ותוספות למיניהם הנכללים בשכר (לרבות תנאים סוציאליים), ובלבד שיש להם יסוד של קבע".

בע"א (חיפה) 11201-01-09, השלים בית המשפט המחוזי את העקרונות שפורטו בע"א 4526/07 וקבע כי "כאשר חישוב ההטבה נעשה על בסיס שכר חודשי יש לחלק את השכר החודשי למספר הימים בחודש הרלוונטי (בין אם זה 30 או 31) ולאחר מכן להכפיל במספר ימי ההיעדרות". בנוסף, מענקים חד פעמיים, כגון תשלומי משכורת י"ג, יש לראות כתשלום עבור שנת העבודה כולה ועל כן ניזוק שנעדר מעבודה חלק מהשנה יזכה לפיצוי בגין החלק היחסי של המענק בלבד.

7.   בתיק זה חלוקים הצדדים לאורך כל החזית, לרבות ארוע התאונה עצמו, תקופות אי הכושר שנקבעו לעובד בתעודות המחלה שניתנו לו על ידי קופת החולים בה הוא חבר, הקשר הסיבתי בין תעודות המחלה לארוע התאונה, רכיבי השכר לצורך חישוב ההטבה ודרך החישוב.

8.באשר לארוע התאונה, נטען בכתב התביעה כי התאונה ארעה ביום 1.6.2005. מר קמיל חזר על טענה זו בתצהירו. בסיכומיו, בקש ב"כ התובע לתקן את כתב התביעה, בשל טעות קולמוס שנפלה בכל הנוגע לארוע התאונה, כאשר לטענתו, ארעה התאונה ביום 17.6.2005 ולא ביום 1.6.2005. בדרך כלל, בית המשפט נעתר לבקשות מסוג זה, שעה שהוא נוכח לדעת כי אכן נפלה טעות קולמוס בתום לב בכתב התביעה או בתצהירים. אלא, שבענייננו, חזר המצהיר מטעם התובעת על אותו מועד (1.6.2005) בתצהירו והוא עצמו לא בקש לתקן עניין זה. למעשה, מר קמיל לא יכול היה ליתן פרטים מכלי ראשון על ארוע התאונה, הוא לא היה עד לתאונה, הוא לא מכיר את העובד ואף לא שוחח עימו. למעט אישור משטרה מיום 20.6.2005, בו נרשם כי מדובר בארוע תאונה מיום 17.6.2005 (אישור שאין לו ערך ראייתי כלשהו, למעט העובדה שמאן דהוא דווח על תאונה שארעה כביכול במועד הנקוב בו), לא הוגשה ראיה כלשהי מטעם התובעת שתעיד על כך שהעובד אכן נפגע בתאונה ביום 17.6.2007. עיון בכתב התביעה ובתצהירו של מר קמיל מעלה, כי התובעת לא טרחה לצרף אף את תעודת חדר המיון, ככל שקיימת כזו, שיש בה כדי להעיד, לפחות לכאורה, כי העובד אכן פנה לטיפול רפואי בבית החולים במועד זה או אחר, עקב תאונת דרכים מיום 17.6.2005 או מכל מועד אחר. בסופו של דבר, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ארעה לעובד תאונת דרכים, אם ביום 1.6.2005 ואם ביום 17.6.2005 או בכל מועד אחר. למעשה, די בכך כדי לדחות את התביעה.

9.הנתבעת כפרה גם בכיסוי הביטוחי אולם, התובעת לא הביאה ראיה כלשהי שתעיד כי הנתבעת אכן בטחה בביטוח חובה בר תוקף את השמוש ברכב בו נסע העובד בעת ארוע התאונה (ככל שהיתה כזו) וכי ברשות נהג הרכב היה רישיון בתוקף באותו מועד. ביטוח בר תוקף במועד התאונה הינו אחד מיסודות התביעה שעל התובעת להוכיח ומשלא עשתה כן, דין תביעתה להדחות, גם מטעם זה.

10.באשר לתעודות המחלה שצורפו לתצהירו של מר קמיל - בתביעות שבוב המוגשות עקב תאונות עבודה, מנועה המבטחת מלכפור בקשר הסיבתי בין ימי הכושר שניתנו לנפגע ואשר אושרו על ידי המוסד לביטוח לאומי, לבין התאונה, למעט במקרה של קנוניה או כאשר מוכח כי המוסד לביטוח לאומי פעל ללא סמכות (ראה בעניין זה ע"א (חיפה) 936/62 שמואל פריצקר נגד יוסף רבינוביץ ואח', פ"מ מא, 400, 407 וע"א 668/71 בנימין מורגנשטיין נגד ברוך דימנשטיין והמוסד לביטוח לאומי. אלא שבענייננו, לא מדובר בתאונת עבודה ותעודות אי הכושר לא הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי. לפיכך, מוטל על התובעת, כחלק מכל רכיבי תביעתה, להוכיח את הצורך בתקופות אי הכושר ולעגן את הקשר הסיבתי בין תעודות המחלה לבין ארוע התאונה. מאידך, אין הנתבעת מנועה מלתקוף תעודות מחלה אלו ולכפור בקשר הסיבתי בין ימי ההיעדרות הנטענים של העובד לתאונה. בית המשפט הינו הפוסק האחרון גם בשאלות שברפואה, הוא אינו חותמת גומי לתעודות רפואיות והוא אינו מחוייב לקבל כמובן מאליו תעודות אי כושר המוגשות על ידי הצדדים. כפי שבית המשפט רשאי לסטות מחוות דעת של מומחה מטעמו, הרי על אחת כמה וכמה, הוא רשאי שלא לקבל כמובן מאליו תעודות אי כושר, שעה שלא הונחה בפניו תשתית ראייתית מספיקה לכך שתקופת אי הכושר פרופורציונאלית לפגיעת העובד בתאונה וכי קיים קשר סיבתי בין תקופת אי הכושר על פי תעודות המחלה לבין ארוע התאונה.

כאמור, התובעת לא הביאה ראיה כלשהי שתעיד על אופי פגיעתו של העובד בתאונה, העובד עצמו לא העיד ואף לא צורפה תעודת חדר מיון, ממנה ניתן יהיה אולי להסיק על חומרת פגיעתו של העובד בתאונה הנטענת. שבע תעודות המחלה שצורפו לתצהירו של מר קמיל, נושאות רישום "אישור זה אינו בתוקף עבור מוסדות משפטיים, צבאיים ומשרד הביטחון". סיוגו של אישור מחלה בכיתוב מעין זה, אינו מאיין את קבילותו ובית המשפט רשאי לבחון כל אישור מחלה לגופו, על מנת לקבוע קבילותו ומשקלו הראייתי. עם זאת, גם אם אישורים מעין אלה קבילים להגשה בהליך משפטי, הרי שיש ברישום זה ולו כדי "להחשיד" את האישור ותוכנו. שהרי, ניתן לומר כי לו היה מוסר הכיתוב מהאישור הרפואי, היה הרופא נוהג ביתר זהירות בעת הנפקתו, מתוך ידיעה כי הוא עלול למצוא עצמו נדרש ליתן הסברים בבית המשפט בנוגע לאישורי המחלה. אישורי המחלה שצורפו לתצהירו של מר קמיל אינם מציינים האם נערכה לעובד בדיקה כלשהי, לא צויינו ממצאי בדיקות, לא ניתן ללמוד מהם על נזק שנגרם לעובד ואף האבחנה בהן נותרה עמומה. תעודות אי הכושר ניתנו לסירוגין, לתקופות ארוכות ובמשך תקופה ארוכה, ואין בהן דבר שיבסס, ולו לכאורה, קשר סיבתי בינן לבין תאונה שנגרמה לעובד ביום 1.6.2005. גם אם נצא מתוך הנחה לפיה, ארעה לעובד תאונה ביום 17.6.2005, הרי שתעודות המחלה אינו מבססות קשר סיבתי בין פגיעה בתאונה במועד זה לבין תקופות אי הכושר המצויינות בהם. לא די בציון מועד תאונה, כדי לקשור תקופת אי כושר אליה, בפרט כאשר מדובר בתעודות חסרות תוכן ממשי. התובעת לא הוכיחה, אפוא, כי העובד נזקק לתקופות אי הכושר המפורטות בתעודות המחלה וכי קיים קשר סיבתי בין פגיעתו בתאונה הנטענת לבין תקופות אי הכושר הנ"ל.

אינני מקבל את טענת ב"כ התובעת בסיכומיה לפיה, אין לתובעת סמכות להרהר אחר תוקף תעודות מחלה המוגשות לה על ידי העובד. די להפנות בעניין זה לתקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז - 1976 (תקנות הנזכרות דווקא בסיכומיה של ב"כ התובעת) לפיה, במדה והתעורר ספק אצל מעביד לגבי תוכן של תעודת מחלה, הוא רשאי להעמיד את העובד לבדיקה רפואית ועל העובד להיענות להזמנת המעביד. משמע, מעביד רשאי להרהר אחר תוכן תעודות המחלה המוגשות על ידי העובד ולערער עליהן ואין הוא חייב לקבלן כמות שהן.

סיכומו של דבר, אני דוחה את טענת התובעת באשר לתקופות אי הכושר של העובד והקשר הסיבתי בינן לבין התאונה נשוא התביעה.